עבודה שיתופית בסביבה מתוקשבת 2

בעקבות הפוסט האחרון ובעקבות נסיונות לקיום עבודה שיתופית אצל תלמידי, התעוררה אצלי מחשבה נוספת. למעשה, הדוגמא האולטימטיבית, בחינוך הקדם טכנולוגי, ללמידה שיתופית היא הג'יקסו. המיוחד בג'יקסו הוא היצירה של פערי מידע בתוך קבוצת הלומדים על ידי בניית מומחים המגיעים לידע תוך שילוב תחום מומחיותם.
בעבודתי עם תלמידים, הבחנתי כי המקומות בהם העבודה השיתופית ברשת עבדה, הייו המקומות בהם התלמידים עשו חלוקת עבודה המבוססת על נקודות החזקה שלהם. כשתהליך זה התרחש, נוצרה עבודה שיתופית מפרה. תהליך זה יכול להתרחש באופן טבעי כשיש היכרות מוקדמת וכימיה בין הלומדים. אולם, שומה עלינו כמורים / מדריכים לייצר אותו באופן מלאכותי? ושאלה גדולה יותר תהיה האם זה בכלל אפשרי לעשות כן ללא אותה כימיה או היכרות אישית.
האגו האנושי עוד לא עבר שינוי מספיק כדי לאפשר זאת. אנחנו רוצים את הקרדיט על התוצר ואנחנו מוכנים לחלוק את התוצר רק כשברור לנו שברור לכולם מי עשה מה. המחשבה כי הווב 2.0 יצר שינוי בדפוס אנושי זה מקדימה את זמנה. לכל היותר אנחנו בעיצומו של תהליך.
לדעתי ניתן לזרז תהליך זה על ידי שינוי בדפוסי התגמול וההערכה בבתי הספר. שימוש בבחינות קבוצתיות וציון קבוצתי מגיל צעיר עשוי לייצר תהליך שייקל על עבודה שיתופית ברשת. אולם, גם במקרה זה, הפער הבין דורי יקשה על התהליך. ייתכן כי תלמידים צעירים יחיו בשלום עם שינוי התפיסה אולם מה עם הוריהם...

עבודה שיתופית בסביבה מתוקשבת

על היתרונות של עבודה שיתופית לומד כל סטודנט לחינוך במסגרת הקורסים לתורת ההוראה. יחד עם זאת במעבר לעבודה שיתופית במרחב הדיגיטלי משהו מתפספס. יש לי מספר מחשבות ותובנות לגבי הגורמים לכך. לדעתי לבעיה שלושה ראשים שונים העומדים בבסיסה. הגורמים הם: תרבותיים, פסיכולוגיים ופדגוגיים.
תרבותי פסיכולוגי: אף אחד מאיתנו לא היה חולם לקחת שני תלמידים שונים, ללא היכרות מוקדמת ביניהם ולשים אותם בחדר אחד למשך שבוע עם משימה לימודית ולצפות לקבל תוצר בעל ערך. יתרה מכך, בא נדמיין שלאחד יש ריח גוף לא נעים או שאחד ביישן בצורה קיצונית וכו...
אין זה סביר כי התלמידים ירגישו בנוח או יצליחו לתקשר אך למרות זאת אנו מצפים מהם לעשות כך במרחב הדיגיטלי. ציפייה זו נובעת מהפערים התרבותיים בינינו לבינם. כמהגרים דיגיטליים אנו לא רואים את הסביבה המתוקשבת כחלק מן העולם בעוד תלמידינו מתייחסים אליה כחלק בלתי נפרד. לכן, אנחנו מצפים מה"נס" הטכנולוגי ליצור חיבור מיידי בעוד שמבחינתם הם הושמו במצב לא נעים. אצל ילדי מהגרים בעולם ה"אמיתי" זה נקרא "ההורים הביכו אותי".
צריך להתייחס בצורה מאוד רצינית לפסיכולוגיה של השיתופיות ברשת ולשלבי ההסתגלות הנפשיים של התלמיד לעבודה השיתופית. המחקר מאפיין את המפגש הראשוני כחרדתי ונמנע (Lin & Kelsey, 2009). יסודות אלו הם הבסיס לכל למידה וכשם שלא היינו מצפים מילדי כיתה א להיכנס לבית הספר ולדעת מה עושים כך נכון גם לגבי המרחב המתוקשב. העובדה שתלמידים הם בעלי אוריינות טכנולוגית גבוהה עדיין אינה עושה אותם לתלמידים טכנולוגיים כשם שכל אדם רוכש שפה בקלות אך רובנו צריכים ללמוד שפה זרה.
פדגוגי: הבסיס התיאורטי ללמידה שיתופית מסורתית היה יצירת תשתית מתאימה ללמידה כזו בכיתה. לתשתית מספר מרכיבים הכרחיים. הראשון הוא חיברות. כל כיתת לימוד מורכבת מתלמידים אשר מכירים אחד את השני. היכרות זו מאפשרת להם להכיר את נקודות החזקה והחולשה ההדדיות וכך ליצור מערך למידה שיתופית עם דינאמיקה טובה. המרכיב השני הוא מומחיות. המורה מייצר פערים בים השותפים על ידי העובדה שכל אחד מהם מחזיק בידע אחר. על ידי כך ניתן ליצור תהליך שבסופו תוצר הגדול מסכום חלקיו.
לסיכום אומר כי הבעייה העיקרית בלמידה שיתופית ברשת היא המעבר הלא שלם של תפיסות ההוראה. הציפייה שהטכנולוגיה תחפה ותחליף יסודות אנושיים מוטעית מיסודה. יצירת תהליך למידה שיתופי היא קודם כל עבודה הוראתית חברתית. הטכנולוגיה מאפשרת עבודה יעילה, מקיפה ומשכילה הרבה יותר אולם רק בהינתן תנאים פדגוגיים מתאימים.
מקורות:

1.      Lin, H., & Kelsey, K. D. (2009). Building a Networked Environment in Wikis: The Evolving Phases of Collaborative Learning in a Wikibook Project. Journal of Educational Computing Research, 40(2), 145-169. Retrieved on May 18th, 2011 from EBSCOhost.