שלושת הדיסונאנסים

כמעט כל ניתוח שנעשה בנוגע למשבר במערכת החינוך בעת הזו עוסק למעשה בדיסונאנס בין עולם הילד לעולם הבית ספרי בשלושה מדדים. הראשון והוותיק שבהם מההיבט המחקרי והניתוחי הוא הדיסונאנס התרבותי. המשבר האידאולוגי בחברה הפוסט מודרנית, המהפכה הטכנולוגית, שינויים במבנה המשפחה כלכלה ועוד יצרו מציאות חדשה שאינה משתקפת במערכת החינוך שמייצגת ערכים ומבנים של עולם ישן. על המשמעות שיש לדיסונאנס זה על מערכת החינוך וכיצד עליה להשתנות נכתבו חיבורים העוסקים בשינוי הרצוי מהבחינה הארגונית, פדגוגגית והחינוך הערכי. להרחבה אני ממליץ לעיין בפרוייקט "בית הספר כמרכז תקשורת" שניסה לחולל שינוי שכזה, בניתוח המשבר הפוסט מודרני של מערכת החינוך של רוני אבירם והמלצות לשינוי של אלון הסגל.
הדיסונאנס השני מתחיל לצוף על פני השטח בעת האחרונה במחקרים ובפרסומים והוא בתחום הקוגניטיבי. אחד ההיבטים שמתחילים להתברר ולהיחקר הוא השינוי הפיסי שמתרחש במוח עקב השינוי הטכנולוגי. השימוש התכוף בטכנולוגיה והשינויים התרבותיים מובילים לשינוי בקוגניציה עצמה. ניקולאס קאר עוסק בהרחבה בתופעה בספרו "הלא עמוקים". השאלה: מה המשמעות לגבי מערכת החינוך נכון להיום בעיני נשארת שאלה פתוחה בעיקר לגבי מה הם מבני המחשבה אותם אנו רוצים לשמר והיכן עלינו לשנות? אך ביטויו של המשבר הוא בשיטה פדגוגית המכוונת לקוגניציה וסכמה מחשבתית שאינה קיימת עוד או לפחות לא באותו האופן.
המקום השלישי בו לדעתי חל שינוי עצום אך עדיין לא עסקו בו באופן משמעותי הוא הפן הפסיכולוגי, ולייתר דיוק עיצוב ה"אני" והזהות העצמית אצל הילד והמשמעות שלה בכל הנוגע למפגש שלו עם מערכת החינוך.
מספר דברים השתנו בעולם כתוצאה מהמשבר הפוסט מודרני והם בעלי משמעות עמוקה לעיצוב האישיות של הילד (אני מתנצל מראש על הפשטנות בניסוח הפסיכולוגי אולם אני נמנע מלהאריך). ראשית, הנוכחות ההורית שהשתנתה הן בפן הכמותי (2 הורים עובדים, משפחות חד הוריות...) והן בפן האיכותי - סמכות הורית. בנוסף, התכנים אליהם נחשפים הילדים והמציאות בעולם המודרני גורמים לתופעה של התבגרות מוקדמת. נושא נוסף שטרם נבדק לעומק ובעל השפעה מכרעת לגבי עיצוב האני הוא השהות בסביבות משחק וירטואליות מרובות משתתפים של ילדים. המשחק הילדותי שחלק ממהותו שליטה והתמודדות מבוקרת עם סיטואציות מטרידות מפנה את מקומו לסביבה משחקית שונה-מציאותית. יתרה מכך, סביבה זו מצריכה הבניה של מודעות עצמית וחברתית שונה בהתאם לכל אחת מסביבות המשחק. ניתן לקרוא עוד על שינויים אלו בספרים שכותבת החוקרת האמריקאית שרי טורקל ועוסקים בחלק מנושאים אלו. נוסיף לקלחת את נושא השליטה בדחפים שעובר שינוי מתוך המפגש עם העולם הטכנולוגי, הגירוי המתמיד והסיפוק המידי ומבנה האישיות שנקבל הוא ללא ספק שונה מהותית מהמבנה המצוי שלושים שנה לאחור.
ההנחה הפסיכואנאליטית בטיפול בילדים בגישות מסוימות אומרת בפשטנות גדולה כך: הילד מציג אישיות מסוימת בהתאם למצב מסוים בו הוא נמצא. המשמעות היא שעל סמך ניסיון בונה הילד כלים אישיותיים להתמודד עם מצבים חדשים. המקום בו הילד מגיב ללא שליטה, לא מצליח להסתדר או להתאים עצמו הוא המקום בו הכלים הקיימים אצל הילד לא יכולים לשרת אותו במציאות בה נתקל. מה קורה כשהאישיות של הילד הממוצע בעולם הפוסט מודרני עם כל השינויים בהם נגענו, נכנסת למערכת הבנויה  למבני סמכות, ידע וערכים המותאמים לאישיות אשר אינה קיימת. כשהדיסונאנס הוא עצום. האם כאן קיים ההסבר לבעיות המשמעת הרבות, לאבחון המוגזם של היפר אקטיביות ולאובדן השליטה? עדיין לא ניתן מקום גדול מספיק גם בתיאוריה וגם בפרקטיקה הפסיכולוגית לעיסוק בשאלות האלו וגם כאן יש צורך בתיאוריות למידה חדשות.
כל פתרון מערכתי השואף להיות אפקטיבי חייב לכלול התייחסות לכל הפרמטרים האלו: התרבותי,הפסיכולוגי והקוגניטיבי. בין שלושתם קיים קשר הדוק והשפעתם הדדית. אני סבור שההיבט הקוגניטיבי והפסיכולוגי טרם טופלו באופן מעמיק ועד שיעשה כן כל פתרון מערכתי יהיה חלקי בלבד. 

האם חכמת ההמונים מחייבת שטחיות של יחידים?

לאחרונה צפיתי בהרצאה שנתן פרופסור דוד פסיג בכנס חקר העתיד ותבונת ההמונים באוניברסיטת בר אילן. בהרצאה עולה טענה המסבירה את תופעת חכמת ההמונים. פרופסור פסיג טוען שהמוח האנושי, כמנגנון המסנן את המציאות מבעד לפילטרים רבים, בהכרח מוביל תמיד לתפיסת מציאות חלקית. עובדה זו בהינתן כמות גדולה של אנשים, התופסים כל אחד חלקיק מן המציאות, מובילה לתפיסה קולקטיבית מדויקת להפליא. תפיסה זו מעוררת תהיות באשר לשינוי שעובר עלינו כבני אדם במציאות טכנולוגית של רשתות חברתיות בהן האדם מגלם גורם מחבר ומקשר. כתבתי על כך ברשומות קודמות שעסקו באורגניזם הטכנולוגי-אנושי הקרוי אינטרנט ובמקומו של האדם בארגון העתידי. הרעיון בו אני משתעשע כעת הוא שהאדם החושב, יוצר ומקורי אינו מהווה גורם מועיל במערכת המבוססת על חכמת ההמונים. למעשה, ההפך הוא הנכון. במערכת המבוססת על חכמת ההמונים הכרחי שיהיה שוויון ברמתם האינטלקטואלית של בני האדם על מנת להגיע לתוצאות אופטימליות ולדברי פרופסור פסיג, רצוי גם שתמונת המציאות של האדם במכלול תהיה חלקית ומוגבלת בלבד. השאלה הנשאלת היא האם השטחיות היא נחלתו של האינטלקט בלבד? ניקולאס קאר סוקר את תופעת השטחיות מנקודת המבט האינטלקטואלית. מבחינתו, היכולת האנושית לחשיבה מעמיקה ולמידה מעמיקה הולכת ונעלמת אפילו מבחינה נוירלוגית. החוקרת שריל טורקל עושה זאת מנקודת המבט הרגשית. טענתה היא שהטכנולוגיה מאפשרת שימת חוצצים רגשיים בקשרים הבין-אישיים, קרבה אך לא עד הסוף, תקשורת אך מבוקרת ובטוחה. האם אנחנו לא יכולים לומר כי קיימת כאן תופעה של השטחה כללית? אני חושב שכן ויתרה מכך, אני סבור כי היא חוצה גבולות ותרבויות ומשותפת לכלל החברות המתקדמות טכנולוגית. הפתרונות הטכנולוגיים המנוצלים להגשמת הצרכים של בני האדם, ובקלות רבה, מובילים לכך באופן בלתי נמנע. מה המשמעות מבחינתנו? האם אנו מוכנים למציאות בדמותו של ה"עולם חדש מופלא" של האלדוס האקסלי? מציאות בה רוב בני האדם הם נטולי השפעה, רצון ורגש מלבד מתי מעט שמנהלים את ההצגה. האם אנו מוכנים לחיות עם המשמעויות ההרסניות שעשויות להיות להשטחה זו על המוסר והאמפתיה בחברה בה אנו חיים? ואם לאו, האם ניתן לעשות משהו בנדון?

אתיקה דרך מנסרת המרחב הווירטואלי

אחד הנושאים המעסיקים אותי הוא ההגדרה העצמית של האדם במרחב הווירטואלי ומצבו האתי כפועל יוצא מכך. כיום אני בעיצומה של קריאה בספר: "לבד ביחד" של שריל טורקל, הדן במצבו הקיומי והחברתי של האדם בעולם הטכנולוגי וגורם לי לרוויזיה של המחשבה שהנחתה אותי עד כה. שני קווים מנחים הובילו את עבודתי מול ילדים בכל האמור בהתנהלות אתית / חברתית במרחב האינטרנטי. הראשון היה התפיסה שקיימת הקבלה בין המרחב האינטרנטי לזה הפיסי בכל האמור למצבים בעלי מהות אתית, חברתית וחינוכית. הקבלה זו תוביל לטענה לדוגמה, כי שהייה של ילד במשחק פוקר רב משתתפים בפייסבוק מבלי להכיר את השותפים למשחק, דומה לילד שיוצא לשחק פוקר בבית זר, עם מבוגרים זרים וכל זאת מבלי לידע את הוריו. מצב זה מתאפשר, וזה הקו השני אשר הנחה את מחשבתי, כי הדור המבוגר אינו מבין את ההקבלה הזו. לדידו, המרחב הדיגיטלי אינו מציאות או מרחב קיום אלא סוג של משחק מחשב. חוסר הבנה זה מביא להעדר משוב הורי נכון ובסופו של תהליך לדחיקת תפקיד ההורה אל מחוץ למרחב. עקב כך, העבודה מול הילדים התמקדה בניתוח מצבים והקבלתם לסיטואציות יום יומיות מתוך ניסיון לצפות את התגובה ההורית הנכונה. עבודה זו הובילה אצל חלק מן הילדים לחשיבה ביקורתית ושינוי מסוים בצורת העבודה ורמות החשיפה האישית ברשתות החברתיות. יש לציין, שהתהליך כולו התנהל מול מצבי קיום יום יומיים ולא מקרי קיצון קטסטרופליים.
היום, אני סבור שהניתוחי את מצבו הקיומי של הילד ברשת לוקה בחסר. אני מתחיל לגבש דעה שקיומו של הילד ברשת הוא קיום מרובה זהויות אשר אינן תמיד קשורות קשרים עזים האחת לשנייה. במעבר מהעולם הפיסי לדיגיטלי הזהות מתפרקת כפי שהאור נשבר במנסרה. האם הזהות שלי כשחקן ב counterstrike היא זהותי בעולם הפיסי? האם אני יכול להיחשף שם למצבים שהיו נחשבים לבעייתיים מבלי שתהיה להם השפעה פסיכולוגית עמוקה? וגם אם נתייחס לסביבה פחות קיצונית במרחק בינה לבין עולמנו הפיסי, כדוגמת פייסבוק. האם עלבון המוטח על הקיר כמוהו כעמידה עם מגפון מול קהל גדול וקריאתו בקול? האם באמת משחק פוקר עם זרים ברשת כמוהו ככזה אצל השכן? אני סבור היום כי לא ניתן להשיב על כך בצורה נחרצת. נדמה כי מרכיבים מסוימים באישיות או במהות הקשרים החברתיים, נעלמים במעבר למרחב הווירטואלי וכמוהם גם מרכיבים מסוימים בבעייתיות המוסרית אתית.
כיצד עם כן ניתן ללמד / לחנך אתיקה ברשת? וכפי שציינתי קודם לכן, אין אני מדבר על מקרי קיצון בהם נורות האזהרה מהבהבות באופן ברור אל על הניואנסים הקטנים בכל האמור להתנהגות אנושית. דבר אחד ברור לי לחלוטין והוא שזה חייב להיעשות מתוך דיאלוג אם אלו שהחיים במרחב הווירטואלי הם חלק בלתי נפרד מתפיסת המציאות שלהם. הדרך היחידה לגשר על הפער הדיגיטלי תהיה לנהל דיאלוג מובנה בו אנו המחנכים / הורים נקבל תיאורי מקרה מילדים, נדבר על תחושותינו ותחושותיהם לגביהם ונבנה ביחד עם הילדים כלים לתגובה לא מתוך סמכות של ידע אלא מתוך שילוב של ניסיוננו עם תפיסות המציאות, הקיום והחיים שלעתים כה זרות לנו.
עלינו לקבל כי קיימת בנו כמערכת / דור סכמת קיום לא זהה לגמרי לזו הקיימת בילדים אותם אנו מגדלים ומחנכים. מחד, היא מאפשרת לנו לספק זוויות ראיה ותובנות מקוריות לשיח הבין דורי. מאידך עלינו להבין ולנסות לגשר על הפער.