כמעט כל ניתוח שנעשה בנוגע למשבר במערכת החינוך בעת הזו עוסק למעשה בדיסונאנס בין עולם הילד לעולם הבית ספרי בשלושה מדדים. הראשון והוותיק שבהם מההיבט המחקרי והניתוחי הוא הדיסונאנס התרבותי. המשבר האידאולוגי בחברה הפוסט מודרנית, המהפכה הטכנולוגית, שינויים במבנה המשפחה כלכלה ועוד יצרו מציאות חדשה שאינה משתקפת במערכת החינוך שמייצגת ערכים ומבנים של עולם ישן. על המשמעות שיש לדיסונאנס זה על מערכת החינוך וכיצד עליה להשתנות נכתבו חיבורים העוסקים בשינוי הרצוי מהבחינה הארגונית, פדגוגגית והחינוך הערכי. להרחבה אני ממליץ לעיין בפרוייקט "בית הספר כמרכז תקשורת" שניסה לחולל שינוי שכזה, בניתוח המשבר הפוסט מודרני של מערכת החינוך של רוני אבירם והמלצות לשינוי של אלון הסגל.
הדיסונאנס השני מתחיל לצוף על פני השטח בעת האחרונה במחקרים ובפרסומים והוא בתחום הקוגניטיבי. אחד ההיבטים שמתחילים להתברר ולהיחקר הוא השינוי הפיסי שמתרחש במוח עקב השינוי הטכנולוגי. השימוש התכוף בטכנולוגיה והשינויים התרבותיים מובילים לשינוי בקוגניציה עצמה. ניקולאס קאר עוסק בהרחבה בתופעה בספרו "הלא עמוקים". השאלה: מה המשמעות לגבי מערכת החינוך נכון להיום בעיני נשארת שאלה פתוחה בעיקר לגבי מה הם מבני המחשבה אותם אנו רוצים לשמר והיכן עלינו לשנות? אך ביטויו של המשבר הוא בשיטה פדגוגית המכוונת לקוגניציה וסכמה מחשבתית שאינה קיימת עוד או לפחות לא באותו האופן.
המקום השלישי בו לדעתי חל שינוי עצום אך עדיין לא עסקו בו באופן משמעותי הוא הפן הפסיכולוגי, ולייתר דיוק עיצוב ה"אני" והזהות העצמית אצל הילד והמשמעות שלה בכל הנוגע למפגש שלו עם מערכת החינוך.
מספר דברים השתנו בעולם כתוצאה מהמשבר הפוסט מודרני והם בעלי משמעות עמוקה לעיצוב האישיות של הילד (אני מתנצל מראש על הפשטנות בניסוח הפסיכולוגי אולם אני נמנע מלהאריך). ראשית, הנוכחות ההורית שהשתנתה הן בפן הכמותי (2 הורים עובדים, משפחות חד הוריות...) והן בפן האיכותי - סמכות הורית. בנוסף, התכנים אליהם נחשפים הילדים והמציאות בעולם המודרני גורמים לתופעה של התבגרות מוקדמת. נושא נוסף שטרם נבדק לעומק ובעל השפעה מכרעת לגבי עיצוב האני הוא השהות בסביבות משחק וירטואליות מרובות משתתפים של ילדים. המשחק הילדותי שחלק ממהותו שליטה והתמודדות מבוקרת עם סיטואציות מטרידות מפנה את מקומו לסביבה משחקית שונה-מציאותית. יתרה מכך, סביבה זו מצריכה הבניה של מודעות עצמית וחברתית שונה בהתאם לכל אחת מסביבות המשחק. ניתן לקרוא עוד על שינויים אלו בספרים שכותבת החוקרת האמריקאית שרי טורקל ועוסקים בחלק מנושאים אלו. נוסיף לקלחת את נושא השליטה בדחפים שעובר שינוי מתוך המפגש עם העולם הטכנולוגי, הגירוי המתמיד והסיפוק המידי ומבנה האישיות שנקבל הוא ללא ספק שונה מהותית מהמבנה המצוי שלושים שנה לאחור.
ההנחה הפסיכואנאליטית בטיפול בילדים בגישות מסוימות אומרת בפשטנות גדולה כך: הילד מציג אישיות מסוימת בהתאם למצב מסוים בו הוא נמצא. המשמעות היא שעל סמך ניסיון בונה הילד כלים אישיותיים להתמודד עם מצבים חדשים. המקום בו הילד מגיב ללא שליטה, לא מצליח להסתדר או להתאים עצמו הוא המקום בו הכלים הקיימים אצל הילד לא יכולים לשרת אותו במציאות בה נתקל. מה קורה כשהאישיות של הילד הממוצע בעולם הפוסט מודרני עם כל השינויים בהם נגענו, נכנסת למערכת הבנויה למבני סמכות, ידע וערכים המותאמים לאישיות אשר אינה קיימת. כשהדיסונאנס הוא עצום. האם כאן קיים ההסבר לבעיות המשמעת הרבות, לאבחון המוגזם של היפר אקטיביות ולאובדן השליטה? עדיין לא ניתן מקום גדול מספיק גם בתיאוריה וגם בפרקטיקה הפסיכולוגית לעיסוק בשאלות האלו וגם כאן יש צורך בתיאוריות למידה חדשות.
כל פתרון מערכתי השואף להיות אפקטיבי חייב לכלול התייחסות לכל הפרמטרים האלו: התרבותי,הפסיכולוגי והקוגניטיבי. בין שלושתם קיים קשר הדוק והשפעתם הדדית. אני סבור שההיבט הקוגניטיבי והפסיכולוגי טרם טופלו באופן מעמיק ועד שיעשה כן כל פתרון מערכתי יהיה חלקי בלבד.
הדיסונאנס השני מתחיל לצוף על פני השטח בעת האחרונה במחקרים ובפרסומים והוא בתחום הקוגניטיבי. אחד ההיבטים שמתחילים להתברר ולהיחקר הוא השינוי הפיסי שמתרחש במוח עקב השינוי הטכנולוגי. השימוש התכוף בטכנולוגיה והשינויים התרבותיים מובילים לשינוי בקוגניציה עצמה. ניקולאס קאר עוסק בהרחבה בתופעה בספרו "הלא עמוקים". השאלה: מה המשמעות לגבי מערכת החינוך נכון להיום בעיני נשארת שאלה פתוחה בעיקר לגבי מה הם מבני המחשבה אותם אנו רוצים לשמר והיכן עלינו לשנות? אך ביטויו של המשבר הוא בשיטה פדגוגית המכוונת לקוגניציה וסכמה מחשבתית שאינה קיימת עוד או לפחות לא באותו האופן.
המקום השלישי בו לדעתי חל שינוי עצום אך עדיין לא עסקו בו באופן משמעותי הוא הפן הפסיכולוגי, ולייתר דיוק עיצוב ה"אני" והזהות העצמית אצל הילד והמשמעות שלה בכל הנוגע למפגש שלו עם מערכת החינוך.
מספר דברים השתנו בעולם כתוצאה מהמשבר הפוסט מודרני והם בעלי משמעות עמוקה לעיצוב האישיות של הילד (אני מתנצל מראש על הפשטנות בניסוח הפסיכולוגי אולם אני נמנע מלהאריך). ראשית, הנוכחות ההורית שהשתנתה הן בפן הכמותי (2 הורים עובדים, משפחות חד הוריות...) והן בפן האיכותי - סמכות הורית. בנוסף, התכנים אליהם נחשפים הילדים והמציאות בעולם המודרני גורמים לתופעה של התבגרות מוקדמת. נושא נוסף שטרם נבדק לעומק ובעל השפעה מכרעת לגבי עיצוב האני הוא השהות בסביבות משחק וירטואליות מרובות משתתפים של ילדים. המשחק הילדותי שחלק ממהותו שליטה והתמודדות מבוקרת עם סיטואציות מטרידות מפנה את מקומו לסביבה משחקית שונה-מציאותית. יתרה מכך, סביבה זו מצריכה הבניה של מודעות עצמית וחברתית שונה בהתאם לכל אחת מסביבות המשחק. ניתן לקרוא עוד על שינויים אלו בספרים שכותבת החוקרת האמריקאית שרי טורקל ועוסקים בחלק מנושאים אלו. נוסיף לקלחת את נושא השליטה בדחפים שעובר שינוי מתוך המפגש עם העולם הטכנולוגי, הגירוי המתמיד והסיפוק המידי ומבנה האישיות שנקבל הוא ללא ספק שונה מהותית מהמבנה המצוי שלושים שנה לאחור.
ההנחה הפסיכואנאליטית בטיפול בילדים בגישות מסוימות אומרת בפשטנות גדולה כך: הילד מציג אישיות מסוימת בהתאם למצב מסוים בו הוא נמצא. המשמעות היא שעל סמך ניסיון בונה הילד כלים אישיותיים להתמודד עם מצבים חדשים. המקום בו הילד מגיב ללא שליטה, לא מצליח להסתדר או להתאים עצמו הוא המקום בו הכלים הקיימים אצל הילד לא יכולים לשרת אותו במציאות בה נתקל. מה קורה כשהאישיות של הילד הממוצע בעולם הפוסט מודרני עם כל השינויים בהם נגענו, נכנסת למערכת הבנויה למבני סמכות, ידע וערכים המותאמים לאישיות אשר אינה קיימת. כשהדיסונאנס הוא עצום. האם כאן קיים ההסבר לבעיות המשמעת הרבות, לאבחון המוגזם של היפר אקטיביות ולאובדן השליטה? עדיין לא ניתן מקום גדול מספיק גם בתיאוריה וגם בפרקטיקה הפסיכולוגית לעיסוק בשאלות האלו וגם כאן יש צורך בתיאוריות למידה חדשות.
כל פתרון מערכתי השואף להיות אפקטיבי חייב לכלול התייחסות לכל הפרמטרים האלו: התרבותי,הפסיכולוגי והקוגניטיבי. בין שלושתם קיים קשר הדוק והשפעתם הדדית. אני סבור שההיבט הקוגניטיבי והפסיכולוגי טרם טופלו באופן מעמיק ועד שיעשה כן כל פתרון מערכתי יהיה חלקי בלבד.
