שלום לכל מי שקורא וקרא את הבלוג הזה.

כחלק מהתהליך הלימודי שאני עושה ומתוך השאיפה להתרחבות גלובלית, החלטתי לעבור ולכתוב בשפה האנגלית.

אתהפוסטים הבאים שאפרסם ניתן יהיה לקרא כאן

http://nadavbdn75.blogspot.co.il/

כמובן שאשאיר בלוג זה פעיל על שלל מאמריו.

תודה על הקריאה

נדב

הערכה קופרניקאית - שינוי מערכתי מסדר הפוך

קופרניקוס הפך את תפיסת העולם שרווחה בתקופתו כאשר קבע כי השמש הנה מרכז מערכת השמש. מאוחר יותר נעשה שימוש בשמו כאשר הפילוסוף עמנואל קאנט השתמש במושג "המהפכה הקופרניקאית" לתיאור עמדתו הפילוסופית המהפכנית. מה לכל זה ולמערכת החינוך? ובכן, מערכת החינוך נמצאת בבעיה קשה של התאמתה למאה ה - 21. על בעיה זו דובר רבות ורק על מנת לאזכר, הקשיים שעומדים בפניה הם חברתיים, טכנולוגיים, פדגוגיים ומערכתיים. למעשה, השינוי המתבקש של מערכת החינוך הוא כמעט בלתי אפשרי מכיוון שהוא חייב להיות שיני כולל ומקיף ועל כן, יוצר סתירות והתנגשויות עם המנגנון הקיים. השאלה הנשאלת היא, האם ניתן ליצור שינוי מערכתי בדרך אחרת? האם ניתן להפוך את צורת החשיבה הקיימת?
הרעיון לשינוי אותו אני מעלה כאן החל כניסיון שלי לפתור מחשבתית את בעיית ההערכה של למידה תוך שימוש באמצעים טכנולוגיים. חשבתי לעצמי ברוח "התקופה" של למידה קבוצתית, האם ניתן לבצע הערכה קבוצתית אפקטיבית במנגנון המערכתי הקיים? הפתרון שמצאתי הוביל אותי למסקנה שהוא טומן בחובו יתרונות נוספים בעלי משמעות ערכית, פדגוגית ומערכתית. ראשית עם כן, אציג את הרעיון ולאחר מכן און ביתרונותיו האפשריים. כמובן, זהו פתרון תיאורטי בלבד אולם אני סבור כי יש בו כדי להצביע על אפשרויות יעילות לשינוי.
הרעיון עוסק בהערכה קבוצתית כוללת. בואו ניקח כיתה י סטנדרטית בבית ספר תיכון רגיל. מערכת השעות, מקצועות הלימוד, המבחנים והצוות  נשארים כפי שהיו. אולם, בתחילת שנה, נערכים מבחני מיפוי סטנדרטיים בכל המקצועות. על מנת לפשט ולהדגים את הרעיון, נתמקד ב 4 מקצועות: מתמטיקה, שפה, אנגלית וספורט. לאחר עריכת מבחני המיפוי, מחושב ממוצע כיתתי שמשרת כקו הבסיס להמשך. מכאן ואילך המערכת ממשיכה לעבוד כפי שהיא יודעת, מערכי שיעור רגילים, מבחנים וכו'... השינוי הגדול יהיה בהערכת התלמידים. התלמידים ימדדו על סמך השיפור הכיתתי בממוצע בכל אחד מן המקצועות. למשל, יועמד יעד לשיפור של 10% לציון בספורט והעמידה ביעד תחושב כציון.
על פניו רעיון פשוט אולם בואו ונמנה את היתרונות הגלומים בו:

• חִיברות - ילד X בכיתה המצטיין בספורט יהיה חייב לעזור לילד Y להשתפר ולהפך בתחומי דעת אחרים. הוא, השיג ציון מקסימלי במבחני המיפוי ועל כן, הדרך היחידה לשיפור היא בשיפור החלש במקצוע.
• חנוך לנער על פי דרכו - תינתן אפשרות לכל אחד לקבל הכרה בזכות נקודות החזקה שלו.
• למידה שיתופית - תהפוך להכרח במציאות כזו ובאופן בלתי נמנע תוביל לשימוש בטכנולוגיות המצויות באופן זמין אצל התלמידים.
• ערכיות - עזרה הדדית, קהילתיות, הכרה באחר כל אלה הם הכרח במציאות כזו.
• שינוי מערכתי הדרגתי - על פניו בית הספר אינו צריך לשנות דבר. למעשה המורים יבצעו את השינוי הפדגוגי שיתמוך בהישגי התלמידים ובאופן ישיר במעמדם. בנוסף, המערכת תילמד לטפח כל אחד מהעקרונות לעיל מאחר והיא תימדד על פיהם.

לכאורה זהו שינוי פשוט אולם בעיני הוא הרבה יותר מציאותי ביישום מהרבה רעיונות אחרים מאחר ואינו מחייב שינוי עקרוני במערכת הבירוקרטית אלא יוצר אותו באופן הדרגתי. 

שלושת הדיסונאנסים

כמעט כל ניתוח שנעשה בנוגע למשבר במערכת החינוך בעת הזו עוסק למעשה בדיסונאנס בין עולם הילד לעולם הבית ספרי בשלושה מדדים. הראשון והוותיק שבהם מההיבט המחקרי והניתוחי הוא הדיסונאנס התרבותי. המשבר האידאולוגי בחברה הפוסט מודרנית, המהפכה הטכנולוגית, שינויים במבנה המשפחה כלכלה ועוד יצרו מציאות חדשה שאינה משתקפת במערכת החינוך שמייצגת ערכים ומבנים של עולם ישן. על המשמעות שיש לדיסונאנס זה על מערכת החינוך וכיצד עליה להשתנות נכתבו חיבורים העוסקים בשינוי הרצוי מהבחינה הארגונית, פדגוגגית והחינוך הערכי. להרחבה אני ממליץ לעיין בפרוייקט "בית הספר כמרכז תקשורת" שניסה לחולל שינוי שכזה, בניתוח המשבר הפוסט מודרני של מערכת החינוך של רוני אבירם והמלצות לשינוי של אלון הסגל.
הדיסונאנס השני מתחיל לצוף על פני השטח בעת האחרונה במחקרים ובפרסומים והוא בתחום הקוגניטיבי. אחד ההיבטים שמתחילים להתברר ולהיחקר הוא השינוי הפיסי שמתרחש במוח עקב השינוי הטכנולוגי. השימוש התכוף בטכנולוגיה והשינויים התרבותיים מובילים לשינוי בקוגניציה עצמה. ניקולאס קאר עוסק בהרחבה בתופעה בספרו "הלא עמוקים". השאלה: מה המשמעות לגבי מערכת החינוך נכון להיום בעיני נשארת שאלה פתוחה בעיקר לגבי מה הם מבני המחשבה אותם אנו רוצים לשמר והיכן עלינו לשנות? אך ביטויו של המשבר הוא בשיטה פדגוגית המכוונת לקוגניציה וסכמה מחשבתית שאינה קיימת עוד או לפחות לא באותו האופן.
המקום השלישי בו לדעתי חל שינוי עצום אך עדיין לא עסקו בו באופן משמעותי הוא הפן הפסיכולוגי, ולייתר דיוק עיצוב ה"אני" והזהות העצמית אצל הילד והמשמעות שלה בכל הנוגע למפגש שלו עם מערכת החינוך.
מספר דברים השתנו בעולם כתוצאה מהמשבר הפוסט מודרני והם בעלי משמעות עמוקה לעיצוב האישיות של הילד (אני מתנצל מראש על הפשטנות בניסוח הפסיכולוגי אולם אני נמנע מלהאריך). ראשית, הנוכחות ההורית שהשתנתה הן בפן הכמותי (2 הורים עובדים, משפחות חד הוריות...) והן בפן האיכותי - סמכות הורית. בנוסף, התכנים אליהם נחשפים הילדים והמציאות בעולם המודרני גורמים לתופעה של התבגרות מוקדמת. נושא נוסף שטרם נבדק לעומק ובעל השפעה מכרעת לגבי עיצוב האני הוא השהות בסביבות משחק וירטואליות מרובות משתתפים של ילדים. המשחק הילדותי שחלק ממהותו שליטה והתמודדות מבוקרת עם סיטואציות מטרידות מפנה את מקומו לסביבה משחקית שונה-מציאותית. יתרה מכך, סביבה זו מצריכה הבניה של מודעות עצמית וחברתית שונה בהתאם לכל אחת מסביבות המשחק. ניתן לקרוא עוד על שינויים אלו בספרים שכותבת החוקרת האמריקאית שרי טורקל ועוסקים בחלק מנושאים אלו. נוסיף לקלחת את נושא השליטה בדחפים שעובר שינוי מתוך המפגש עם העולם הטכנולוגי, הגירוי המתמיד והסיפוק המידי ומבנה האישיות שנקבל הוא ללא ספק שונה מהותית מהמבנה המצוי שלושים שנה לאחור.
ההנחה הפסיכואנאליטית בטיפול בילדים בגישות מסוימות אומרת בפשטנות גדולה כך: הילד מציג אישיות מסוימת בהתאם למצב מסוים בו הוא נמצא. המשמעות היא שעל סמך ניסיון בונה הילד כלים אישיותיים להתמודד עם מצבים חדשים. המקום בו הילד מגיב ללא שליטה, לא מצליח להסתדר או להתאים עצמו הוא המקום בו הכלים הקיימים אצל הילד לא יכולים לשרת אותו במציאות בה נתקל. מה קורה כשהאישיות של הילד הממוצע בעולם הפוסט מודרני עם כל השינויים בהם נגענו, נכנסת למערכת הבנויה  למבני סמכות, ידע וערכים המותאמים לאישיות אשר אינה קיימת. כשהדיסונאנס הוא עצום. האם כאן קיים ההסבר לבעיות המשמעת הרבות, לאבחון המוגזם של היפר אקטיביות ולאובדן השליטה? עדיין לא ניתן מקום גדול מספיק גם בתיאוריה וגם בפרקטיקה הפסיכולוגית לעיסוק בשאלות האלו וגם כאן יש צורך בתיאוריות למידה חדשות.
כל פתרון מערכתי השואף להיות אפקטיבי חייב לכלול התייחסות לכל הפרמטרים האלו: התרבותי,הפסיכולוגי והקוגניטיבי. בין שלושתם קיים קשר הדוק והשפעתם הדדית. אני סבור שההיבט הקוגניטיבי והפסיכולוגי טרם טופלו באופן מעמיק ועד שיעשה כן כל פתרון מערכתי יהיה חלקי בלבד. 

האם חכמת ההמונים מחייבת שטחיות של יחידים?

לאחרונה צפיתי בהרצאה שנתן פרופסור דוד פסיג בכנס חקר העתיד ותבונת ההמונים באוניברסיטת בר אילן. בהרצאה עולה טענה המסבירה את תופעת חכמת ההמונים. פרופסור פסיג טוען שהמוח האנושי, כמנגנון המסנן את המציאות מבעד לפילטרים רבים, בהכרח מוביל תמיד לתפיסת מציאות חלקית. עובדה זו בהינתן כמות גדולה של אנשים, התופסים כל אחד חלקיק מן המציאות, מובילה לתפיסה קולקטיבית מדויקת להפליא. תפיסה זו מעוררת תהיות באשר לשינוי שעובר עלינו כבני אדם במציאות טכנולוגית של רשתות חברתיות בהן האדם מגלם גורם מחבר ומקשר. כתבתי על כך ברשומות קודמות שעסקו באורגניזם הטכנולוגי-אנושי הקרוי אינטרנט ובמקומו של האדם בארגון העתידי. הרעיון בו אני משתעשע כעת הוא שהאדם החושב, יוצר ומקורי אינו מהווה גורם מועיל במערכת המבוססת על חכמת ההמונים. למעשה, ההפך הוא הנכון. במערכת המבוססת על חכמת ההמונים הכרחי שיהיה שוויון ברמתם האינטלקטואלית של בני האדם על מנת להגיע לתוצאות אופטימליות ולדברי פרופסור פסיג, רצוי גם שתמונת המציאות של האדם במכלול תהיה חלקית ומוגבלת בלבד. השאלה הנשאלת היא האם השטחיות היא נחלתו של האינטלקט בלבד? ניקולאס קאר סוקר את תופעת השטחיות מנקודת המבט האינטלקטואלית. מבחינתו, היכולת האנושית לחשיבה מעמיקה ולמידה מעמיקה הולכת ונעלמת אפילו מבחינה נוירלוגית. החוקרת שריל טורקל עושה זאת מנקודת המבט הרגשית. טענתה היא שהטכנולוגיה מאפשרת שימת חוצצים רגשיים בקשרים הבין-אישיים, קרבה אך לא עד הסוף, תקשורת אך מבוקרת ובטוחה. האם אנחנו לא יכולים לומר כי קיימת כאן תופעה של השטחה כללית? אני חושב שכן ויתרה מכך, אני סבור כי היא חוצה גבולות ותרבויות ומשותפת לכלל החברות המתקדמות טכנולוגית. הפתרונות הטכנולוגיים המנוצלים להגשמת הצרכים של בני האדם, ובקלות רבה, מובילים לכך באופן בלתי נמנע. מה המשמעות מבחינתנו? האם אנו מוכנים למציאות בדמותו של ה"עולם חדש מופלא" של האלדוס האקסלי? מציאות בה רוב בני האדם הם נטולי השפעה, רצון ורגש מלבד מתי מעט שמנהלים את ההצגה. האם אנו מוכנים לחיות עם המשמעויות ההרסניות שעשויות להיות להשטחה זו על המוסר והאמפתיה בחברה בה אנו חיים? ואם לאו, האם ניתן לעשות משהו בנדון?

אתיקה דרך מנסרת המרחב הווירטואלי

אחד הנושאים המעסיקים אותי הוא ההגדרה העצמית של האדם במרחב הווירטואלי ומצבו האתי כפועל יוצא מכך. כיום אני בעיצומה של קריאה בספר: "לבד ביחד" של שריל טורקל, הדן במצבו הקיומי והחברתי של האדם בעולם הטכנולוגי וגורם לי לרוויזיה של המחשבה שהנחתה אותי עד כה. שני קווים מנחים הובילו את עבודתי מול ילדים בכל האמור בהתנהלות אתית / חברתית במרחב האינטרנטי. הראשון היה התפיסה שקיימת הקבלה בין המרחב האינטרנטי לזה הפיסי בכל האמור למצבים בעלי מהות אתית, חברתית וחינוכית. הקבלה זו תוביל לטענה לדוגמה, כי שהייה של ילד במשחק פוקר רב משתתפים בפייסבוק מבלי להכיר את השותפים למשחק, דומה לילד שיוצא לשחק פוקר בבית זר, עם מבוגרים זרים וכל זאת מבלי לידע את הוריו. מצב זה מתאפשר, וזה הקו השני אשר הנחה את מחשבתי, כי הדור המבוגר אינו מבין את ההקבלה הזו. לדידו, המרחב הדיגיטלי אינו מציאות או מרחב קיום אלא סוג של משחק מחשב. חוסר הבנה זה מביא להעדר משוב הורי נכון ובסופו של תהליך לדחיקת תפקיד ההורה אל מחוץ למרחב. עקב כך, העבודה מול הילדים התמקדה בניתוח מצבים והקבלתם לסיטואציות יום יומיות מתוך ניסיון לצפות את התגובה ההורית הנכונה. עבודה זו הובילה אצל חלק מן הילדים לחשיבה ביקורתית ושינוי מסוים בצורת העבודה ורמות החשיפה האישית ברשתות החברתיות. יש לציין, שהתהליך כולו התנהל מול מצבי קיום יום יומיים ולא מקרי קיצון קטסטרופליים.
היום, אני סבור שהניתוחי את מצבו הקיומי של הילד ברשת לוקה בחסר. אני מתחיל לגבש דעה שקיומו של הילד ברשת הוא קיום מרובה זהויות אשר אינן תמיד קשורות קשרים עזים האחת לשנייה. במעבר מהעולם הפיסי לדיגיטלי הזהות מתפרקת כפי שהאור נשבר במנסרה. האם הזהות שלי כשחקן ב counterstrike היא זהותי בעולם הפיסי? האם אני יכול להיחשף שם למצבים שהיו נחשבים לבעייתיים מבלי שתהיה להם השפעה פסיכולוגית עמוקה? וגם אם נתייחס לסביבה פחות קיצונית במרחק בינה לבין עולמנו הפיסי, כדוגמת פייסבוק. האם עלבון המוטח על הקיר כמוהו כעמידה עם מגפון מול קהל גדול וקריאתו בקול? האם באמת משחק פוקר עם זרים ברשת כמוהו ככזה אצל השכן? אני סבור היום כי לא ניתן להשיב על כך בצורה נחרצת. נדמה כי מרכיבים מסוימים באישיות או במהות הקשרים החברתיים, נעלמים במעבר למרחב הווירטואלי וכמוהם גם מרכיבים מסוימים בבעייתיות המוסרית אתית.
כיצד עם כן ניתן ללמד / לחנך אתיקה ברשת? וכפי שציינתי קודם לכן, אין אני מדבר על מקרי קיצון בהם נורות האזהרה מהבהבות באופן ברור אל על הניואנסים הקטנים בכל האמור להתנהגות אנושית. דבר אחד ברור לי לחלוטין והוא שזה חייב להיעשות מתוך דיאלוג אם אלו שהחיים במרחב הווירטואלי הם חלק בלתי נפרד מתפיסת המציאות שלהם. הדרך היחידה לגשר על הפער הדיגיטלי תהיה לנהל דיאלוג מובנה בו אנו המחנכים / הורים נקבל תיאורי מקרה מילדים, נדבר על תחושותינו ותחושותיהם לגביהם ונבנה ביחד עם הילדים כלים לתגובה לא מתוך סמכות של ידע אלא מתוך שילוב של ניסיוננו עם תפיסות המציאות, הקיום והחיים שלעתים כה זרות לנו.
עלינו לקבל כי קיימת בנו כמערכת / דור סכמת קיום לא זהה לגמרי לזו הקיימת בילדים אותם אנו מגדלים ומחנכים. מחד, היא מאפשרת לנו לספק זוויות ראיה ותובנות מקוריות לשיח הבין דורי. מאידך עלינו להבין ולנסות לגשר על הפער.

על חוזר המנכ"ל, רשתות חברתיות וחוסר הרלוונטיות של מערכת החינוך

חוזר המנכ"ל החדש מתיימר להסדיר את נושא האתיקה ברשת. למרות הניסיון, החיובי כשלעצמו, להסדיר את הנושא, ישנם המון פרטיים הראויים לביקורת. ברצוני להתעכב על חלק אחד מתוכו אשר לטעמי מגלם את התפיסה השגויה השורה במערכת החינוך, תפיסה אשר מונעת ממנה להתאים את עצמה למאה ה - 21.
נושא אשר מובהר באופן חד משמעי הוא היעדר האפשרות לתקשורת מורה תלמידים במסגרת רשת חברתית. החוזר מפריד בין רשתות לגיטימיות כדוגמת שלובים, אתר בית הספר... וכאלו שאינן כדוגמת פייסבוק, טוויטר ועוד. ברצוני לטעון טענה עקרונית באופן חד משמעי אשר מתוכה תנבע הביקורת שלי לגבי פרדיגמות המחשבה השולטות במערכת החינוך. ישנם 800 מיליון חברים בפייסבוק, 3 מיליון בארץ. כמעט בכל כיתה מגיל 10 ומעלה שאני מכיר, מעל 80% מהילדים מנהלים חשבון פייסבוק וזאת למרות מגבלת הגיל החוקית (13). פייסבוק אינה רשת חברתית, פייסבוק היא סביבת חיים. אנו יכולים לאהוב זאת או לא, ואני באופן אישי נמנה על אלו אשר מחזיקים בחשבון פעיל אך אינם נהנים באופן חריג או מתנהלים באופן קבוע בסביבה זו. אולם, אין אנו יכולים להתעלם מהעובדה שחלק גדול ממציאות החיים, תהליכי החיברות, הלמידה וניסיון החיים הנצבר של הילדים קורה שם. נכון שישנה אי נוחות בהצעת "חברות" מילדים או מגישה לסביבת החיים האישית חוץ בית ספרית שלהם.  נכונה גם העובדה שהשטחת ההיררכיה וצורות התקשורת הלא ראויות שמתרחשות בסביבה זו יוצרות בעיה. אך עלינו לשאול את עצמנו מספר שאלות פשוטות:
האם עלינו, כאנשי חינוך, להדיר רגלינו מסביבת החיים המשמעותית בה שוהים ילדינו? 
או שומה עלינו להפוך להיות גורם משפיע, מחנך ומעצב בסביבה זו?
אין חינוך בלי דוגמה אישית. אם לא תהיה נראות של עולם המבוגרים ברשתות החברתיות, ממי ילמדו הילדים כיצד להתנהג?
הרשת היא עולם צעיר בהתהוות. אנחנו בעיצומו של תהליך ההבניה של עקרונות הקיום החברתי-תרבותי בה. האם מערכת החינוך רוצה להיות גורם רלוונטי, משפיע ומעצב בתהליך זה?
לצערי, נכון לרגע זה, אין בה לא את התעוזה ולא את האמונה לעשות כך.

דמיון זיכרון ויצירתיות - האם איבדנו משהו בדרך?

לפני כ - 16 שנה, ישבתי לשחק בסימולטור טיסה המדמה את מטוס ה X ממלחמת הכוכבים. שיחקתי על המחשב של אחי צעיר, ואין מילים לתאר את ההתלהבות שאחזה בי לנוכח האפשרות להטיס את המטוס אשר 12 שנים קודם לכן יכולתי לעשות כן רק בדמיון. מעט לאחר מכן הכתה בי ההבנה שאני ואחי שונים בצורה בה אנו מתייחסים לאותו המשחק. ושאלתי עצמי מה מקורו של שוני זה? היום אני סבור כי הגעתי למסקנה באשר לסיבות.
נדמה כי העוני הוויזואלי והקולי שהיה נחלתה של הטכנולוגיה בראשית שנות השמונים, השאיר מקום רב יותר לדמיון לפעול. יכולת מנטלית שכלית זו השלימה את הפערים. אני סבור שעצמת יכולה של הטכנולוגיה לגלם כמעט כל דבר בו אנו חפצים, מקטינה את הצורך ביכולת זו (לפחות בתחום הוויזואלי) ובד בבד מנוונת אותה. דומה הדבר להבדל שבין קריאת ספר לצפייה בסרט שנעשה על פיו. קוראים וותיקים יחושו שהסרט אינו מגלם את שעבר בעיני דמיונם בעת שקראו בו.
ממד נוסף ביכולותינו השכליות והמנטליות שנפגע עם ההתפתחות הטכנולוגית הוא הזיכרון. ניקולאס קאר בספרו "הלא עמוקים", סוקר רשימה ארוכה של טענות בנדון. במשפט אחד, ניתן לומר כי מהרבה בחינות אנו מתייחסים לכלים הטכנולוגיים שסביבנו כהרחבה של יכולתנו לזכור. לעתים תכופות אנו אף מוותרים על הניסיון לזכור דבר מה מראש ומסתמכים על אותם אמצעים. אולם, בעשותנו כן אנו מתעלמים משני דברים חשובים. ראשית, הזיכרון האנושי אינו זיכרון טכני אלא סיפורי. הוא כולל סיפור מקרה, ריחות, טעמים ורגשות. בהיותו כזה הוא תורם לשזירה של זיכרונות ברשת קישורים המאפשרת שליפה לא רק של פרט כזה או אחר אלא לראייה של מצב נתון באופן רחב יותר תוך גישה בלתי אמצעית למספר רב של חוויות בו זמנית. הדבר השני ממנו אנו מתעלמים, הוא שבהיותו רשת זיכרונות רב חושית וסיפורית, ומתוך יכולתנו להסתמך על פריסה של חוויות וזיכרונות בו זמנית, הזיכרון הוא בסיס למחשבה שלעתים מפתיעה אותנו דווקא בשל היותה תוצר לא לוגי, מחוץ לקופסה - יצירתית. זיכרון דיגיטלי בין אם נמצא בשרתי גוגל או בפלאפון, אינו יכול לגלם רב ממדיות זו. הסתמכות עליו תוך ניוון של זה הטבעי תוביל בהכרח להתדרדרות בחלק מיכולותינו המנטליות.
האם ייתכן, שאותם תכונות של הטכנולוגיה, אותן אנו מהללים כתורמות ללמידה, פוגמות בפיתוח המחשבה, דמיון ויצירתיות?
ואם אכן זה אפשרי, מה זה אומר לגבי ההוראה?
נדמה כי ישנם מספר כללים בסיסיים עליהם עלינו לשמור גם כמורים בעולם טכנולוגי:

• יש לשמור על הכלל של טווח ההתפתחות הקרובה של וויגוצקי - אמנם זהו כלל "ישן" אך הוא תקף וחשוב בימים אלו על אחת כמה וכמה. אל לנו לספק לתלמידים את כל התמונה. יש צורך להשאיר מקום לדמיון ולחשיבה להשלים את מה שחסר.
• יש לתרגל את הזיכרון - בנוסף ליכולות חיפוש טובות במרחבים הדיגיטליים, עלינו לדרוש ולבדוק ידיעה המבוססת על הזיכרון השכלי. על ידי כך נוכל להרחיב את הרשת הקוגניטיבית של הלומדים ואף לשפר את יכולתם למחשבה ביקורתית גם במרחב הטכנולוגי.
• לאתגר בבעיות פילוסופיות את הלומדים - כפי שכבר ציינתי בעבר, בעידן בו הידע נגיש ושמיש לכל דורש, הדרך הטובה ביותר לייצר דיון מורה-תלמיד מתמשך ובלתי פוסק, המצריך שימוש באסטרטגיות חשיבה משתנות ללא הרף, היא בהצגת בעיות ללא פתרון.

אני סבור שדווקא הקלות היתרה בה אנו יכולים להגיע לייצוגים ומידע, יש בה משום סכנה ללמידה. שומה עלינו כמורים להיזהר מהפיתוי ולנהוג בזהירות רבה וביקורת עצמית באשר לשילובה בהוראה.

תקשוב מערכת החינוך למאה ה-21 - סיפור מקרה והרהורים

המסמך המזעזע הפרוס לפניכם הנו תיעוד מדויק ואמיתי של שיחה שניהלתי עם ילד X, בכיתה ג, בבית ספר Y. השיחה החלה כשיחת חולין וכשהבנתי מה שומעות אוזני מיד העליתי אותה על הכתב. פרט "שולי" שאולי קשור לרשומה זו הוא שבית הספר נמצא בשנתו השנייה בתכנית התקשוב למאה ה - 21.
שאלה: תתאר לי מה היה בשיעור מדעים?
תשובה: עשינו טבלה למיון של מחזוריות דברים בטבע בזמן וביומיום.
שאלה: ואח"כ?
תשובה: בהתחלה היא רצתה להראות לנו סרט. כי יש לנו מקרן בכיתה ויש לנו הכל. אבל משהו לא עבד.
שאלה: מה לא עבד?
תשובה: האתר היה בשיפוצים.
שאלה: אז מה קרה אח"כ? וכמה זמן היא ניסתה להפעיל?
תשובה: הרבה זמן 20 דקות.
שאלה: ומה עשיתם אח"כ?
תשובה: קיבלנו דף שיעורי בית עם שיר שהיינו צריכים למצוא:
1. שמות ציפורים חבויות בשיר.
2. לרשום את שמות הצמחים הנדירים בשיר.
3. למצוא מידע על קן הכדן באינטרנט.
שאלה: איך אתה מוצא מידע באינטרנט?
תשובה: כותב את הדברים בגוגל. ומחפש במה שמצאתי ומדפיס.
שאלה: איך אתה יודע שמה שמצאת זה מידע?
תשובה: כי זה מה שכתבתי בגוגל.
שאלה: מישהו הסביר לך איך לחפש מידע?
תשובה: אתה.
שאלה: איך מדפיסים?
תשובה: לא יודע.
שאלה: מישהו לימד אותכם להדפיס?
תשובה: לא.
שאלה: עבדתם עם מחשבים בבית הספר אי פעם?
תשובה: לא.
שאלה: אף אחד לא שאל את המורה איך לחפש? איך לעשות את שיעורי הבית?
תשובה: לא כי כולם יודעים שההורים שלהם יודעים. מי שאין לו מדפסת הולך להדפיס אצל חברים.
שאלה: מה עושים עם המידע שמדפיסים?
תשובה: מביאים למורה והיא בודקת. המורה מוסיפה נקודות והקבוצה מקבלת נקודות.
שאלה: לפי מה נקבעות הנקודות?
תשובה: לפי כמות הכתיבה בדף המודפס.

אז מה למדנו היום???

1. כמות = איכות. אין כלל משמעות לתוכן המידע העיקר שיהיו הרבה מילים.
2. גוגל = תיבת קסמים - תכניס מילה קבל מידע.
3. כדאי לאדם להיות בר מזל ולהיוולד להורים משכילים בעלי אמצעים. סיכויי ההצלחה שלו גדולים יותר ובטוח הוא מקבל יותר נקודות.
4. אם איתרע מזלו של אדם והוא נולד למיעוטי יכולת ואמצעים או לחלופין הוריו אינם בבית בשעה שהוא מכין את שיעורי הבית, כדאי שיתחבר עם כאלו שמזלם שפר עליהם.
5. גם מורה שנמצא שנתיים בתכנית התקשוב, עשוי להיתקל בקשיים בהפעלת ברקו. (כשהוא מסתמך על סרטון באינטרנט ולא מוריד אותו למחשב שקיבל מקרן אתנה).

בהינתן המצב המתואר לעיל, הייתי מעדיף שישלחו את הילד לחפש באנציקלופדיה. אמנם אין כאן התאמה למאה ה - 21 אך לפחות לא נעשה שום נזק רציני. סבי ז"ל היה עונה על השאלה: מדוע הוא חושב שהרופא שלו הוא מצוין? באמירה: "הוא עוד לא הזיק לי". צר לי שאמירה זו הולמת גם מוסדות חינוך.  

אני ממליץ בחום לכל הקורא רשומה זו לקרוא את המחזה "שיח פליטים" של ברטולד ברכט במיוחד את הפרק הדן במהות החינוך היסודי. הציניות בה ילדים נתקלים בבית הספר היא נוראית. מעוצמת ההלם טרחתי ווידאתי עם עוד ילדים מאותה הכיתה וזו אכן התמונה המצטיירת. הקונספציות השגויות המתוארות כאן אינן מקרה חריג. אני מעביר כדרך קבע שיעורים לילדים מכיתה ד ומעלה לגבי מהות האינטרנט, מהו מידע, כיצד עובד מנוע חיפוש ואיך ניתן להגיע לידע רלוונטי ברשת. יש לי תחושה משונה שגם רוב המורים בהם אני ניתקל זקוקים לשיעורים אלו.

הבלוג כפלטפורמה למרחב דיון בית ספרי

במסגרת עבודתי כמורה, אני משמש כרכז תוכנית אמירים. במסגרת התוכנית אני והקבוצה אותה אני מנחה, מקימים קבוצת "ויכוחים" בדומה למועדוני ה debating הנהוגים במוסדות ההשכלה הגבוהה בארצות הניכר ולאחרונה גם בארצנו. דרך הקבוצה לומדים הילדים כישורים רטוריים, כישורי כתיבה כמו גם תרבות דיון וטיעון  (שכה נחוצה במקומותינו). בשלב ראשון תנהל הקבוצה דיונים בינה לבין עצמה כשהתהליך בסופו של דבר יתרחב ויגיע לכיתות השונות ולבסוף יכלול את בית הספר כולו.
לצורך העבודה בחרתי להשתמש בבלוג כסביבה לימודית. הבלוג יאפשר העלאת נושאים ותגובות בצורה לינארית ולאחר מכן ניהול דיון וניתוח של הטיעונים והתגובות במליאה. כל ילד בתורו יעלה נושא ואת דעתו כרשומה כשהשאר מנסים לסתור או לתמוך ברעיון על פי התפקיד שחולק להם. הבלוג יאפשר לילדים שילוב של מקורות מידע וקישורים לתמיכה או סתירה של טיעונים. כך, כערך מוסף ילמדו הילדים שימוש במקורות מידע רלוונטיים כתמיכה בטיעוניהם. בשלב שני תיחשף הרשומה לכיתות כשילדי הכיתה יוזמנו להגיב ולטעון. הנושאים שיועלו יובאו על ידי התלמידים ועל ידי על מנת להגיע לייצוג של תחומי תוכן מגוונים ככל האפשר החל בנושאים הקשורים בתקנון בית הספר, דרך נושאי לימוד שונים וכלה בנושאים חברתיים אקטואליים. קבוצת הדיונים אמורה לספק ערוץ ביטוי נוסף לילדי בית הספר. ערוץ זה יתקיים באופן עצמאי כלוויין מחד וכחלק בלתי נפרד מתרבות הדיון הבית ספרית.
מנקודת המבט של המורה, תיווצר סביבת ידע שתשקף למידה תהליכית וניתן יהיה לבחון באמצעותה שיפור ברטוריקה וביכולות הביטוי של הילדים. למותר לציין שהסביבה תהיה חשופה לתלמידי בית הספר וההורים.
מנקודת המבט הבית ספרית, תיווצר סביבה תרבותית המכילה ידע ומשקפת את העבודה הלימודית והחברתית בבית הספר. 

שילוב גוגל דוקס לפעילות כתיבה בלמידת שפה זרה - המלצות

בעקבות המחקר שערכנו, ולקראת שנה"ל הקרובה, ברצוני לפרוס את מתווה פעילויות הכתיבה המתוכננות על ידי, בצורה של המלצות / מסקנות. סבורני כי יישומן יוביל ליעילות גבוהה בביצוע המשימות כמו גם יתרון פדגוגי מהותי.
ראשית, יש לעסוק בפן הטכני של תשתית הפעילות עצמה. הפעילות מצריכה פתיחת חשבון ג'י-מייל לכל אחד מהתלמידים. אני ממליץ להחזיק ברשותכם את שם המשתמש והסיסמה של התלמידים. במידה וכבר יש לתלמיד/ה חשבון, כדאי שיפתח חשבון ייעודי ללמידה בבית הספר. המלצה זו תמנע מכם את העיסוק בתירוץ החדש שפשה במקומותינו: "שכחתי את הסיסמה".
המחקר(Lin & Kelsey, 2009) מוצא שמתן האפשרות לעריכה הדדית יוצר בשלב ראשון רתיעה והתנגדות אצל תלמידים. גם במחקר אותו ערכנו, חלק מהתלמידים התקשו לעמוד בדרישות המשימה. בנוסף, העדר המסגרת הברורה והעדר ניסיון בכתיבה שיתופית מקוונת גרמו להם "להתאבן" ולא לבצע את ההוראות כלל. אני ממליץ ליצור עקומת למידה בה יחשפו הילדים באופן לא מאיים לתפקידים השונים אותם הם יכולים לבצע במשימת הכתיבה. מספר רעיונות יכולים לשמש ביצירת העקומה הזו:

• בפעילויות הכתיבה הראשונות מומלץ לצמצם את רשימת הנושאים לכתיבה ואת אורך הטקסט.
• כדאי להגדיר תפקידים לכל אחד משותפי הכתיבה. לדוגמה: במשימה ראשונה אחד התלמידים יכתוב והשני יהיה אחראי רק לתיקונים בממד הדקדוקי. לאחר מכן ניתן להחליף תפקידים. כך, יחשפו התלמידים בצורה מבוקרת למגוון אפשרויות ההשפעה ההדדית העומדות בפניהן.
• הלמידה השיתופית היא תוצר של תהליך וכדאי להקדיש זמן בכיתה להסבר ושיחה על קשיים פסיכולוגיים שהתלמידים נתקלים בהם על מנת להסיר חסמים.

לסיכום אומר את מה שנאמר בסיכומו של המחקר אותו ערכנו, יש ישיבות מכרעת להיכרותנו את התלמידים וליכולת שלנו להתגמש בהתאם לצרכים ואירועים המתרחשים בכיתה. הדינמיקה שנוצרת במרחב המקוון שונה ולעתים סותרת את צורת העבודה ואת הכרותינו עם הילדים והכיתה. עלינו להיות רגישים ולספק מענה לתופעות שעולות על מנת להגיע ליעילות לימודית גבוהה.
אני ממליץ לקרוא את הבסיס התיאורטי למחקר ואת מסקנותיו על מנת שכל מי שמנסה ליישם תהליכים אלו בלמידה יוכל לעצב את צורת העבודה המתאימה לו ולתלמידיו.  

1.      Lin, H., & Kelsey, K. D. (2009). Building a Networked Environment in Wikis: The Evolving Phases of Collaborative Learning in a Wikibook Project.Journal of Educational Computing Research, 40(2), 145-169. Retrieved on May 18th, 2011 from EBSCOhost.

הרהורים לגבי מהות החינוך במאה ה - 21

אני כרגע קורא את הספר "הלא עמוקים" של ניקולס קאר בקינדל החדש שלי (לגביו אולי תצא רשומה חדשה). הספר דן בהשפעת הטכנולוגיה על תבניות המחשבה שלנו לא מתוך התוכן אלא מעצם קיומה. אחת מטענותיו היא שיכולתנו לחשוב באופן לינארי ומעמיק הולכת ונעלמת בד בבד עם התפתחותה של צורת מחשבה אינטואיטיבית קופצנית שמאפיינת את השימוש ברשת. טענה זו התחברה אצלי למאמרו של פרופסור דוד חן באשר להשפעת הטכנולוגיה על היחס בין ילדים וידע ובעיקר לאמירה הנוגעת לשימוש בכלים טבעיים ללמידה במרחב הדיגיטלי בניגוד לזה הטקסטואלי.
בעקבות הקריאה החלו להתגבש אצלי מספר השערות ותהיות לגבי מה תפקידו של המורה בעת הזו וברצוני לפרוט אותם ברשומה זו. "בקליפת אגוז" בעידן הטרום טכנולוגי, ילדים גדלו עד גיל מסוים (6 פחות או יותר) תוך שהם רוכשים שפה כלים ותבניות מחשבתיות באופן טבעי מסביבתם וכישוריהם המולדים. בגיל זה הגיעו לבית הספר שם לימדו אותם צורת מחשבה ורכישת ידע אחרת. ידע זה אופיין בלינאריות וייצוגו היה טקסטואלי. העובדה שלא היה טבעי העניקה סמכות מתוקף ידע למנגנון הבית ספרי כמו גם הרחבת ואגירת הידע האנושי. אותם גאונים / אנשי אשכולות בהם אנו מכירים היום, הם אנשים אשר בעקבות המפגש עם המחשבה המעמיקה הלינארית העמיקו בתחומי דעת שונים אך בד בבד שימרו גם את צורת המחשבה האינטואיטיבית / טבעית. שימור זה אפשר להם להתנהל בתוך מרחב הידע האישי שלהם בדומה להתנהלות במרחב הדיגיטלי. דומה הדבר לאדם עם רשת קישורים מסועפת בראשו המאפשרת לו יצירתיות כמו טבעית.
אולם בעולם בו צורת המחשבה הלינארית מעמיקה היא מין נכחד מה תפקידו של המורה / בית הספר?
בעיקרון, לא השתנה דבר. תפקידו של המורה בעיקרון נשאר זהה קרי להוסיף ליכולותיו הטבעיות של הילד יכולות נוספות שמאפיינות את היותו אדם כלומר חשיבה מעמיקה. מעשית זה הרבה יותר קשה מכמה סיבות:
ראשית, הסמכות מתוקף הידע נעלמה מתוך זמינותו של הידע הציבורי. בנוסף, המעבר של ייצוגי הידע מהעולם הטקסטואלי לזה הדיגיטלי מקשה על הוראת המחשבה הלינארית הן מתוך חוסר זמינות והן מתוך השינוי בדרכי המחשבה שהמורים עצמם אינם חסינים לו. לבסוף, פער הדורות המועצם עשרות מונים בין הילידים הדיגיטליים לאלו מאיתנו שהיגרו לעולם זה, אינו מאפשר תקשורת על בסיס משותף.
מצד שני דווקא הטכנולוגיה עשויה לאפשר לנו את מה שהיה קשה לעשות במערכת החינוך הישנה. הטכנולוגיה יכולה לאפשר לנו להוציא ממערכת החינוך בוגרים שמלבד לפתח יכולות חשיבה מעמיקה גם ישמרו את יכולות החשיבה הטבעית והאינטואיטיבית. על מנת שזה יקרה חייבים להתרחש מספר שינויים עמוקים בדמות המורה עצמו:

• הכשרת מורים תהא חייבת לעסוק בעיקר במישור של תורת ההוראה, מדעי המוח והפסיכולוגיה החינוכית. מורה העתיד יהיה חייב להבין את צורות המחשבה של הילד לעומקן וזאת על מנת שיוכל לייצר תוכניות ותבניות למידה שיאפשרו לילד להעמיק ולבנות ידע אישי נרחב בנוסף לזה הציבורי.
• מבני בתי הספר ומבנה תוכנית הלימודים יצטרך לעבור שינוי יסודי בשני מישורים: הראשון הוא החלוקה השרירותית לקבוצות גיל וכיתות. השני, ילדים יצטרכו ללמוד נושאים המעוררים בהם עניין בין אם מבחירה או מתוך אבחון של תחומי העניין שלהם. תוכנית לימוד מרכזית המונחתת ממעל על כל ילד ללא הבדל דת צבע או מין אינה מציאותית בעולם הדיגיטלי / מודרני.
• המערכת הריכוזית חייבת תהיה לבזר את עצמה (מתן סמכויות רחבות לאיזורים קטנים) בנוסף לרענון שורות באופן מושכל. באופן מושכל לטעמי אומר שמנהיגי השינוי לא יהיו ילידים דיגיטליים אלא מהגרים אולם כאלו אשר אינם נתפסים כלא שייכים בעולם הדיגיטלי.

בהינתן שינויים אלו, ייתכן ומוסדות החינוך יעברו את אותו שינוי מיוחל שעוד לא ממש קרה מאז ימי ביסמארק שהקים בתי ספר יסודיים לייצור חיילים משכילים. אולם בניגוד למחשבה המוטעית ששינוי זה צריך להיות מהפיכה, ישנם יסודות שעלינו לשמר. הפילוסוף הגל יצר מושג בשם aufheben שהוא מעין תהליך של שימור ועליה בדרגה תוך פתירת הסתירות הפנימיות במצב הקודם. אל לנו לוותר על ההישג המהותי של הרוח האנושית, של היכולת להעמיק בידע שעומד בבסיסה של כל מחשבה יצירתית. אולם שומה עלינו כעת, לנצל את הטכנולוגיה על מנת להנחיל את יכולת זו ליותר אנשים דרך מערכת החינוך. 

שילוב טוויטר וגוגל דוקס בחטיבת הביניים - סיכום

במהלך הכתיבה בבלוג התפרסמו מספר רשומות שתוכנן היה רעיונות, מחשבות ומסקנות שעלו אצלי עקב העבודה על המחקר המשותף שלי ושל עמיתתי ורד שמעוני. רשומה זו באה לסכם את המחקר על ידי פרסומו. אני סבור כי ניתן ללמוד דרך קריאה במחקר זה על התהליכים הפדגוגיים המנחים יצירה של פעילות/סביבת למידה מתוקשבת ובעיקר על המורכבות הגדולה הקשורה בעשיה פדגוגית שכזו.
קריאה מהנה -  לקריאת המחקר

תקשוב מערכת החינוך למאה ה-21: יונת דואר כמקרה מבחן

נכחתי היום בהרצאה במרכז ללימודים אקדמיים. בהרצאה הוצגה התוכנית המערכתית של המשרד לתקשוב מערכת החינוך לקראת המאה ה-21. לא אפרט כאן את התוכנית והחזון אותם ניתן לקרא כאן.
שתי הערות ניתנו במהלך ההרצאה אליהן ברצוני להתייחס. האחת היתה שאלה שנשאלה על ידי ד"ר גילה קורץ באשר לסביבות הלמידה שלא הוגדרו או פורטו בתוכנית, והשנייה היתה הערה מסכמת של פרופסור דוד חן באשר להיעדרם של התלמידים והמורים מהגדרות התוכנית ברמת ההתייחסות למאפייניהם. שתי הערות אלו מצביעות על נקודות הכשל במהלך הכללי שעושה משרד החינוך והן קשורות האחת בשניה קשר הדוק שבא לידי ביטוי במספר מישורים.
ראשית אתייחס לנושא המורים והתלמידים. מצד אחד, חזון התוכנית מבקש לחנך בוגרים עם גמישות מחשבתית ויכולת ליצירה ולמידה עצמית. יחד עם זאת הגישה היא עדיין גישה מכנסטית האומרת אני אייצר "תבניות למידה" ואעצב את המורים והתלמידים בדמותן. גישה זו אינה מתאימה לצורת החשיבה של הילד המודרני יליד העולם הטכנולוגי, וגם לא לזו של המורה הצעיר שאף הוא יליד העולם הטכנולוגי. שוב יש ניסיון לפתור בעיות חדשות בגישות מחשבתיות ישנות. קחו לדוגמא את "יונת דואר". על פניו רעיון מצויין לספק רשת טכנולוגית מקיפה ולשלב בה את כלל עובדי ההוראה. אולם, הבחירה מגלמת את הכשל המחשבתי בבסיס העשייה. לסביבה עצמה נבחרה סביבה בעלת קוד סגור, עם ממשק של אאוטלוק מיושן ויכולות סינכרון בעיתיות. המורה המתוקשב, בשנות העשרים לחייו, לעולם לא ישתמש בסביבה זו כשהוא יכול לקבל את אותה סביבה בצורה ידידותית הרבה יותר, עם יכולת לשילוב התלמידים (שלא קיימת ביונת דואר) אצל גוגל. מקרה יונת דואר הוא הסימפטום. המחלה היא אותה מחלה ישנה שעדיין לא נמצא לה מרפא. אם קובעי המדיניות, כותבי התוכניות ומובילי השינוי חושבים בתבניות של המאה ה-20, כיצד יצעידו הם את המערכת אל המאה ה-21. גישה זו באה לידי ביטוי בסביבת הלמידה עצמה ומשפיעה באופן ישיר על הילד. כהורה לילד בתוכנית שמתי לב כי בני מקבל משימות "מתוקשבות". המילים להכתבות ניתנות באתר הכיתה, ניתנות משימות של צפייה בסרטים וכו'... הכל טוב ויפה אך כיצד ידע בני להיכנס לאתר בית הספר? כיצד ימצא את המשימה כשהלינק לאתר הכיתה קטן ונחבא? הציפייה המפורשת הייתה ממני לסייע לו בבית. וברגע זה נושא צמצום הפערים בחינוך נקבר טרם נבט. אם לא מגדירים את סביבות הלימוד, אם לא מכשירים את בתי הספר להכיר ולהבין מהו ממשק משתמש שימושי לילד, כיצד ניתן יהיה ליצור סביבת למידה רלוונטית לילד? אותו ילד שמשחק בוובקינז ושוהה בסביבות ווירטואליות מתקדמות, מרושתות וחברתיות, נכנס לאתר בית הספר וחוזר אחורה מבחינת הממשק והתכנים לעולם האינטרנט כפי שנראה היה שנים לפני שנולד.
לפני כמעט 15 שנה, שהיתי תקופה אצל משפחה נפאלית שהקימה בית מלון ליד כפר נחשל באיזור האוורסט. אב המשפחה שביקש לקדם את הכפר בנה תאי שירותים בבית הספר. הוא הסביר לי שהמבוגרים גם ככה לא ידעו מה לעשות איתם וכדאי להרגיל את הילדים כך שהשינוי יגיע בעוד מספר שנים אבל יהיה אמיתי.
כדי לבצע שינוי אמיתי במערכת החינוך יש לזהות ולאפיין את המחשבה החדשה הן של הילדים והן של המורים החדשים. ומחשבה זו שהיא גמישה ודינאמית מצריכה כלים שהם גמישים ודינאמיים. המהלך הנכון היה לאתר את האנשים שחושבים בכלים אלו, האנשים בין אם באקדמיה ובין אם במערכת עצמה שמסוגלים באמת לחשוב בצורה החדשה ולהעניק להם את היכולת לבצע שינוי. הם בתורם יהיו צריכים לכוון את השינוי אל דור העתיד של המורים. אולם, כשאותם אנשים עם אותן צורות מחשבה מנסים פעם אחר פעם לבצע את השינוי הכישלון והבזבוז כבר טבועים במהלך עצמו. 

עבודה שיתופית בסביבה מתוקשבת 2

בעקבות הפוסט האחרון ובעקבות נסיונות לקיום עבודה שיתופית אצל תלמידי, התעוררה אצלי מחשבה נוספת. למעשה, הדוגמא האולטימטיבית, בחינוך הקדם טכנולוגי, ללמידה שיתופית היא הג'יקסו. המיוחד בג'יקסו הוא היצירה של פערי מידע בתוך קבוצת הלומדים על ידי בניית מומחים המגיעים לידע תוך שילוב תחום מומחיותם.
בעבודתי עם תלמידים, הבחנתי כי המקומות בהם העבודה השיתופית ברשת עבדה, הייו המקומות בהם התלמידים עשו חלוקת עבודה המבוססת על נקודות החזקה שלהם. כשתהליך זה התרחש, נוצרה עבודה שיתופית מפרה. תהליך זה יכול להתרחש באופן טבעי כשיש היכרות מוקדמת וכימיה בין הלומדים. אולם, שומה עלינו כמורים / מדריכים לייצר אותו באופן מלאכותי? ושאלה גדולה יותר תהיה האם זה בכלל אפשרי לעשות כן ללא אותה כימיה או היכרות אישית.
האגו האנושי עוד לא עבר שינוי מספיק כדי לאפשר זאת. אנחנו רוצים את הקרדיט על התוצר ואנחנו מוכנים לחלוק את התוצר רק כשברור לנו שברור לכולם מי עשה מה. המחשבה כי הווב 2.0 יצר שינוי בדפוס אנושי זה מקדימה את זמנה. לכל היותר אנחנו בעיצומו של תהליך.
לדעתי ניתן לזרז תהליך זה על ידי שינוי בדפוסי התגמול וההערכה בבתי הספר. שימוש בבחינות קבוצתיות וציון קבוצתי מגיל צעיר עשוי לייצר תהליך שייקל על עבודה שיתופית ברשת. אולם, גם במקרה זה, הפער הבין דורי יקשה על התהליך. ייתכן כי תלמידים צעירים יחיו בשלום עם שינוי התפיסה אולם מה עם הוריהם...

עבודה שיתופית בסביבה מתוקשבת

על היתרונות של עבודה שיתופית לומד כל סטודנט לחינוך במסגרת הקורסים לתורת ההוראה. יחד עם זאת במעבר לעבודה שיתופית במרחב הדיגיטלי משהו מתפספס. יש לי מספר מחשבות ותובנות לגבי הגורמים לכך. לדעתי לבעיה שלושה ראשים שונים העומדים בבסיסה. הגורמים הם: תרבותיים, פסיכולוגיים ופדגוגיים.
תרבותי פסיכולוגי: אף אחד מאיתנו לא היה חולם לקחת שני תלמידים שונים, ללא היכרות מוקדמת ביניהם ולשים אותם בחדר אחד למשך שבוע עם משימה לימודית ולצפות לקבל תוצר בעל ערך. יתרה מכך, בא נדמיין שלאחד יש ריח גוף לא נעים או שאחד ביישן בצורה קיצונית וכו...
אין זה סביר כי התלמידים ירגישו בנוח או יצליחו לתקשר אך למרות זאת אנו מצפים מהם לעשות כך במרחב הדיגיטלי. ציפייה זו נובעת מהפערים התרבותיים בינינו לבינם. כמהגרים דיגיטליים אנו לא רואים את הסביבה המתוקשבת כחלק מן העולם בעוד תלמידינו מתייחסים אליה כחלק בלתי נפרד. לכן, אנחנו מצפים מה"נס" הטכנולוגי ליצור חיבור מיידי בעוד שמבחינתם הם הושמו במצב לא נעים. אצל ילדי מהגרים בעולם ה"אמיתי" זה נקרא "ההורים הביכו אותי".
צריך להתייחס בצורה מאוד רצינית לפסיכולוגיה של השיתופיות ברשת ולשלבי ההסתגלות הנפשיים של התלמיד לעבודה השיתופית. המחקר מאפיין את המפגש הראשוני כחרדתי ונמנע (Lin & Kelsey, 2009). יסודות אלו הם הבסיס לכל למידה וכשם שלא היינו מצפים מילדי כיתה א להיכנס לבית הספר ולדעת מה עושים כך נכון גם לגבי המרחב המתוקשב. העובדה שתלמידים הם בעלי אוריינות טכנולוגית גבוהה עדיין אינה עושה אותם לתלמידים טכנולוגיים כשם שכל אדם רוכש שפה בקלות אך רובנו צריכים ללמוד שפה זרה.
פדגוגי: הבסיס התיאורטי ללמידה שיתופית מסורתית היה יצירת תשתית מתאימה ללמידה כזו בכיתה. לתשתית מספר מרכיבים הכרחיים. הראשון הוא חיברות. כל כיתת לימוד מורכבת מתלמידים אשר מכירים אחד את השני. היכרות זו מאפשרת להם להכיר את נקודות החזקה והחולשה ההדדיות וכך ליצור מערך למידה שיתופית עם דינאמיקה טובה. המרכיב השני הוא מומחיות. המורה מייצר פערים בים השותפים על ידי העובדה שכל אחד מהם מחזיק בידע אחר. על ידי כך ניתן ליצור תהליך שבסופו תוצר הגדול מסכום חלקיו.
לסיכום אומר כי הבעייה העיקרית בלמידה שיתופית ברשת היא המעבר הלא שלם של תפיסות ההוראה. הציפייה שהטכנולוגיה תחפה ותחליף יסודות אנושיים מוטעית מיסודה. יצירת תהליך למידה שיתופי היא קודם כל עבודה הוראתית חברתית. הטכנולוגיה מאפשרת עבודה יעילה, מקיפה ומשכילה הרבה יותר אולם רק בהינתן תנאים פדגוגיים מתאימים.
מקורות:

1.      Lin, H., & Kelsey, K. D. (2009). Building a Networked Environment in Wikis: The Evolving Phases of Collaborative Learning in a Wikibook Project. Journal of Educational Computing Research, 40(2), 145-169. Retrieved on May 18th, 2011 from EBSCOhost.